הטיול שלנו מתחיל באי קוסמוי. הגענו לקוסמוי ב-1 בספטמבר. אם פספסתם את הפוסטים של ההכנות וההגעה אפשר לקרוא אותם פה ופה.
בפעם האחרונה והיחידה שהייתי בקוסמוי, בשנת 2001, הגעתי לחוף צ’אוונג בלי להבין או לבחור את היעד. בכלל בטיול ההוא, הראשון שלי לתאילנד, והראשון שלי לבד למדינה כל כך רחוקה, לא תכננתי כלום מראש וממש לא היה לי מושג לאן אני נוסעת. הדבר היחיד שעמד מול עיניי היה: חופש! בכל מחיר!
סיימתי צבא. שניה לפני שסיימתי את הצבא התחלתי את שנת מכינה קדם אקדמית – שיצאה השנה הכי קשה מכל שנות הלימודים בחיי. מיד אח”כ התחלתי את התואר הראשון בהנדסת מכונות – עוד שנה לא פשוטה לרצף. לקראת חופשת הקיץ הראשונה בתואר הרגשתי שכלו כל הקצים. ברגע של אימפולסיביות נכנסתי לאתר של איסתא וקניתי את הכרטיס הכי זול שהיה להם להציע. פשוט סינדלתי את עצמי. לא עניין אותי שאני טסה לבד ושאין לי פרטנר לנסיעה, אפילו לא ניסיתי לחפש. לא שינה לי לאן להגיע. רק להגיע. בעידן ההוא שהאינטרנט עדיין לא היה מפותח מספיק לא היתה לי דרך נוחה לחקור על היעד, ועם עומס מבחני סוף השנה הראשונה לא באמת היה לי זמן לזה.
בלילה שבין ה-11 ל-12 בספטמבר, שנת 2001 (שימו לב לתאריך) עליתי על אחד המטוסים היחידים שהמריאו מישראל, ומאותו רגע לא הייתי לבד. כבר במטוס הכרתי את עירית שנסעה עם בת דודה שלה והחבר שלה והרגישה גלגל חמישי וממש התאימה לה חברה משל עצמה. העברתי איתם את החצי הראשון של הטיול. זו היתה הפעם השניה שלה בתאילנד ואני זרמתי לגמרי עם כל הבחירות שעשו. תוך כדי הכרתי שלישיית בנים שהיו שכנים שלנו בגסטהאוס ואחרי שעירית והזוג חזרו לארץ המשכתי באופן טבעי את הטיול עם הבנים.
בפעם ההיא כשהגעתי עם הבנים לקוסמוי, ברחנו מהאי אחרי 36 שעות. זה הרגיש לנו מתוייר מידי ולא מספיק אותנטי והיה בזה משהו שדיכא אותנו. בערב ישבנו במסעדה ישראלית וברקע היה שיר בעברית. מצאנו את עצמנו בוכים (מילולית) מרוב באסה וגעגועים הביתה. באותו רגע פשוט ארזנו את הדברים שלנו ובבוקר עלינו על המעבורת הראשונה לכיוון קופיפי.
מאז חזרתי לתאילנד עוד פעמיים ודאגתי להתרחק מקוסמוי מתוך כל איי תאילנד בכל פעם.
הפעם החלטתי לתת לקוסמוי הזדמנות נוספת, גם כי שמעתי המלצות מחברים שביקרו בשנים האחרונות וגם כי הנחתי שבביקור הקודם הייתי בחלק הכי מתוייר של האי ובוודאי יש אזורים אחרים שהחוויה בהם תהיה שונה. אז אחרי שהקשבתי לכל ההמלצות בחרתי בלמאי כיעד הראשון להתחיל בו את הביקור בתאילנד. משם, החלטנו, שנרגיש ונתקדם.
הערת סוגריים: ההחלטה להחליט מה היעד הבא תוך כדי תנועה מתאימה לעונות הפחות מתויירות (כתבתי על זה גם כאן), בעיקר ע”י ישראלים. אני לא גזענית כאן כלפי עמי, חלילה (למרות שיש לי לא מעט ביקורת), הכוונה לכך שהישראלים נוטים להתאכסן במלונות היותר מפוארים ומפנקים שלתאלינד יש להציע ולכן בתקופה שיראלים מטיילים בה לרוב (עונות החגים היהודיים באזור ספטמבר-אוקטובר ובאזור אפריל-מאי סביב פסח וגם תקופת החופש הגדול באוגוסט) המלונות האלה בתפוסה מלאה ולמצוא מקום על הדרך במלונות האלה הופך להיות אתגר לא קטן. לכן, בתקופות כאלה אני ממליצה להזמין את מלונות הפאר מראש. הייתי מחליטה על מסלול כללי ומנסה להעריך את הימים בהם הייתי רוצה את החוויה המפנקת. נכון, זה מוריד מהספונטניות של הטיול, אבל גם סטרס תמידי סביב חיפוש המקום הבא יכול להוריד מההנעה.
חוף למאי
למאי היא רצועת חוף ארוכה. החוף די חביב אבל רחוק מלהיות אחד החופים היפים בתאילנד בגלל עצם היותו ארוך מאוד וללא התחושה של חוף סגור בצורת פרסה. בעיניי כמה שהחוף סגור יותר וההרים גבוהים יותר, כך זה הופך את החוף ליפה ומיוחד יותר. החול לא חלק ולבן כפי שאנחנו רגילים לראות בתמונות של חופים אקזוטיים.
זהו אזור מתוייר במידה. לא תמצאו בו מועדוני לילה סוערים או רשתות מזון מערביות כמו באזור צ’אוונג אך הוא גם לא מהנידחים והבתוליים שיש בתאילנד.
שוק רחוב של יום ראשון בלמאי
בימי ראשון מתנהל שוק גדול בלמאי, המתפרס על פני שני רחובות מאונכים אחד לשני.
כאשר אחד מוקדש לדוכני בגדים, מזכרות וכל מה שלרוכלי המקום יש להציע, ובשני תוכלו למצוא דוכני אוכל עם מגוון מאכלי רחוב מקומיים, כמו סלט פפאיה, מרק טום יאם או שיפודים מגוונים, הכל מוכן לנגד עיניכם. המנות לא גדולות מידי וכך אפשר לשוטט בשוק וכל פעם לבחור מנה אחרת ולבנות ארוחת טעימות מגוונת. בסוף אפשר לקנח באחד הקינוחים המקומיים, כמו בננה רוטי שמוצע בנוסחים שונים. וכמובן לטעום ממגוון עצום של שייקים טעימים.
לישון בלמאי
Lamai Coconut Beach Resort:: הזמנתי במלון חדר לשני הלילות הראשונים שלנו בתאילנד. זהו מלון נעים, נקי ומרכזי בלמאי. הוא לא מהמפנקים שיש למצוא באזור, אבל נחמד להתחלה נוחה ורגועה. החדר כולל את כל הפסיליטיז הדרושים, אפילו תיק חוף.
בריכת המלון גדולה ומרווחת עם חלק נפרד של בריכת ילדים. מסביב מיטות שיזוף ושמשיות. אבל מתחם הבריכה מנותק מאזור החוף, מה שהופך את השהיה בה לפחות מהנה.
בופה ארוחת הבוקר מוגש במסעדה פתוחה הצופה לים. המבחר מגוון ואפשר להרכיב ארוחת בוקר בסגנונות שונים, אסיאתית, אנגלית או אפילו ישראלית.
השירות של הצוות לא אחיד. חלק מעובדי המלון היו מסבירי פנים וחלק נראו כאילו לא בא להם להיות שם.
SILVER BEACH
חוף למאי לא הרשים אותנו מספיק כדי שנרצה להישאר שם מעבר לשני הלילות הראשונים. וכך בחיפוש אחר היעד הבא נסענו לבלות כמה שעות בסילבר ביץ’ כדי לבחון אותו כנקודת עצירה הבאה.
סילבר ביץ’ הוא רצועת חוף קטנה שניתן להגיע אליה בנסיעה קצרה מלמאי. החוף יפיפה עם חול לבן, רך ונעים. יש בו כמה מלונות חמודים ברמה ממוצעת עם חדרים שצופים לחוף שיכלו לתת מענה למה שחיפשנו. יש גם בר במרכז החוף.
בסך הכל סילבר ביץ’ הרגיש נעים ויכול היה להוות אופציה מוצלחת ליעד הבא. אבל בתקופה שהיינו החוף היה די מלא באנשים וחיפשנו משהו קצת יותר שקט. בתקופה פחות עמוסה זה חוף שבהחלט אפשר להעביר בו כמה לילות ולהנות מהיופי שלו.
בחוף מותקנות מצלמות שידור חי. נחמד לעקוב אחרי המתרחש לפני שרוצים להגיע לשם. אני נהגתי להציץ עליו בשבועות שלפני הנסיעה ולדמיין איך נהיה כבר בתאילנד ונהנה מהיופי הזה. למשל זאת.
בסופו של דבר גם הפעם לא הצלחנו למצוא את האוירה שחיפשנו בקוסמוי ואחרי שני הלילות הראשונים שהזמנו מראש החלטנו לעבור לקופנגן.
בדרך חזרה הביתה היו לנו כמה שעות להעביר בקוסמוי עד הטיסה שלנו לבנגקוק (ומשם לארץ). את הזמן הזה העברנו בכפר הדייגים שבאזור בופוט. לדעתי אם רוצים להעביר לילה – שניים ראשונים אחרי הנחיתה עדיף לישון באזור הזה. הוא יותר קרוב לשדה התעופה, ונראה שיש בו קצת יותר חיים בשעות הערב.
קצת על התאילנדים
לתאילנדים יש צדדים טובים ופחות טובים, כנראה כמו לכל האנשים בעולם. מצד אחד הם יודעים לפנק. משהו בהוויה שלהם גורם לך להרגשת ה”איזי גואינג”. מצד שני, לפעמים, תודעת השירות שלהם לוקה בחסר. אפשר למצוא נותני שירות מפרצפים, גם במלונות. למשל, הבחורה שהגישה קפה בארוחת בוקר במלון בלמאי נראתה סובלת מכל רגע ורגע.
עוד דבר, רוב הזמן הם חייכנים ומזמינים, אך יחד עם זאת ההתנהגות שלהם פולשת לספייס הפרטי שלך. זה בעיקר מורגש כשמטיילים עם ילדים. כולם חשים חופשיים לשלוח ידיים ולדגדג, ללטף או להציק באיזו צורה לילד. או למשל, כשמזמינים אוכל או משלמים חשבון. הם יניחו את התפריט או החשבון על השולחן וישבו לידך עד שתחליט מה תזמין או כמה כסף תשאיר… זו כנראה התנהגות מקובלת בתאילנד, אבל בתרבות שאנחנו באים ממנה זה מרגיש מוזר לפרקים.
מה החוויה שלך מקוסמוי? איזה טיפים יש לך לחלוק שאולי בפעם הבאה אוכל לראות צד אחר של באי? אשמח לקרוא בתגובות למטה.
אם הפוסט עניין אותך אפשר לשתף בפייסבוק או לשמור בפינטרסט לאח”כ.